יֵשׁ לִי סָבְתָא מְאוֹד מְיֻחֶדֶת.
לֹא קוֹרְאִים לָהּ בִּלְהָה וְגַם לֹא יוֹכֵבֶד.
אֵין לָהּ חָלוּק עִם קִשְׁקוּשִׁים מַצְחִיקִים - וַאֲפִלּוּ לֹא קֶמֶט אֶחָד בִּפְנִים.
בַּבַּיִת שֶׁל סָבְתָא אֵין מַפַּת שֻׁלְחָן שֶׁהִיא שְׁנָתַיִם תּוֹפֶרֶת וְגַם לֹא כָּרִית יְרֻקָּה עִם רִקְמָה קְצָת מְכֹעֶרֶת.
"סָבְתָא," אֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתָהּ כְּשֶׁאֲנִי קוֹפֵץ לְבִקּוּר: "אוּלַי תִּהְיִי כְּמוֹ כָּל הַסָּבְתוֹת, מָה הַסִּפּוּר?"


סִפרו החדש והכובש של צח פלדמן, מחבר רב-המכר "אבא ואמא יוצאים מהכלים", מתאר בהומור יוצא דופן את הכמיהה הנוסטלגית לימי התום בבית הישן של סבתא: בישולים, ניחוחות נפטלין ורהיטים מכוסים גובלנים פרחוניים.